פנינה -מסכמת תהליך שעברה בסדנת "יסודות" בכפר סבא:
אם לסכם הדרך שעשיתי מאז המפגש הראשון שלי עם הדרך המופלאה הזאת , ומורת הדרך המופלאה לא פחות, אז אלו המילים שהן שלי למרות שלא אני המצאתי אותן לראשונה.
הקול המרפא
המקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הריפוי האמיתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
ובמילותיי שלי..
רוב חיי המוכרים לי הייתי מאוהבת במילים, במשחקי מילים, שלהן, בצורה שבה הן מעוררות את המחשבה, מזינות את המוח הצמא לעוד.
את רגשותיי חוויתי לא פעם רק כאשר פגשתי במשפט שהעלה פתאום דמעות בעיניי, או צביטה עצומה בלב ובעקבותיה גל בכי. המשפט יכול היה להופיע בסרט שראיתי, בתוכנית טלוויזיה ובמיוחד במילה הכתובה .
בכל פעם כשמצאתי תוך כדי קריאה בספרים צירוף של מילים שביטא מחשבה או הרגשה שנגעה בי בצורה הכי קרובה, הייתי מעתיקה את הקטע מתוך תחושה שהלוואי ואני הייתי כותבת את המשפט הזה. לפעמים הייתי מוצאת ספר , כמו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום , שתוך כדי הקריאה הרגשתי כאילו אני כותבת אותו. ובספר המתורגם של סולימן ראשדי "פסוקי השטן" התפעלתי והתעצמתי בהתרגשות מהשימוש בשפה העברית לא פחות אם לא יותר מאשר הסיפור עצמו. ועוד כהנה וכהנה.
ולמרות כל אהבתי למילים, כשאני רציתי תחושות או רגשות, במיוחד כאלו שנגעו ברבדים היותר עמוקים ואותנטיים שבי, לא תמיד מצאתי את המילים המדוייקות, היפות, הבהירות. מה שהיה גורם להעמקת התסכול של התחושה , במיוחד אם לא הבינו אותי כפי שחשבתי שהסברתי. ועוד יותר כאשר אני בעצמי לא הבנתי את מה שהרגשתי.
והנה מצאתי את עצמי משתתפת בתהליך שאין לי בו שום ידיעה מוקדמת, אלא רק נכונות לקבל את מה שיקרה ,ולפעמים גם אפילו את איך שיקרה. מתוך מטרה די ברורה לתת לעצמי תזכורת שחיי אינם מורכבים רק מסדרת מטלות הדורשות עמידה בלוח זמנים. גם אם אלו מטלות שאני הצבתי לעצמי.
המוח שלא שותק לרגע, אפילו הוא שיתף פעולה. גם כאשר התעוררו בו הספיקות הקשורים בצורך לנתח באופן לוגי את כל הקורה, גם אז הסכים המוח הרעב לתעסוקה והשתלטן שבי ,לשתף פעולה בעצם אי ההפרעה.
כמו ספקן תמידי שרוצה מאוד להשתנות אבל לא מוכן שיעבדו עליו, הוא עמד לו בצד, משולב רגליים עם הבעה זחוחה כמי שמחכה לראות את התהליך קורסושוב תיווכח צדקתו: אם אני (מוחי) לא בתמונה, אם אני לא במצב שליטה, את לא תעמדי בזה, לא תתמידי, ולא תקבלי את אשר את מצפה לו.
אבל הפעם , גם הוא היה חייב להודות שהתגלה לנו עולם אחר, מעבר לתפיסתו, מעבר לדפוסים המוכרים. עולם שמעבר למילים שהוא ביכולתו המופלאה מספק לי, עולם שמעבר למחשבות.
עולם שהתחושות והקולות שבו הן שמזמינות את המילים לשתף פעולה מבלי לאבד את החיים משל עצמן אם לא נמצאו המילים המתאימות.
כאב הוא כאב , שמחה היא שמחה, בכל קשת הגוונים האפשרית גם אם אין להם מילים המגדירות את התחושה ,ועוד יותר את מקורה של התחושה. יש להם זכות קיום גם אם אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר לבטא אותן בצלילים , בקולות.
קולות שבאים מבפנים ומהדהדים החוצה, גם אם אינם נשמעים ברורים מבחוץ. הם נשמעים כמו הצעקה שבשתיקה, כמו הרגע שלפני הצעקה.
קולות הנאספים ובוקעים מכל מקום בגוף, כמו מים במדבר לקראת שיטפון. מכל פינה נידחת הם מגיחים, מנקים וסוחפים איתם רגשות מוסווים , זכרונות אבודים, תחושות חסומות, מראות מודחקים.
שוברים בדרך כל סכר והגנה שנבנו בעמל רב כדי לשמר ולהסתיר את המחבוא העשיר הזה של הקולות האבודים שהשתקנו, של הקולות משלא מצאו אוזן קשבת, של הקולות שהפחידו אותנו, של המראות המסתירות את הנשמה. הכל (הקול) מוביל לאותו שיטפון בלתי צפוי שרק מי שראה כמותו במדבר יודע את עוצמתו והשפעתו על המדבר.
והקולות הללו לא זקוקים למילים . כמו שהשיטפון במדבר לא זקוק לאפיק ברור של נהר, הוא זה שיוצר אותו או מוצא אותו בדרכו.
והקולות הללו ,כשמאפשרים להם לזרום בכל מנעד הצלילים , מתווים את דרכו של אותו קול מרפא. המקום שבו נגמרות המילים ובאה הידיעה.
וכמו המדבר, שלא יודע כי עבר עליו השיטפון, אבל נשאר קיים בידיעה ברורה עוד יותר של עוצמתו שלו, עוצמה שהשיטפון לא שינה אותה, רק חשף, ליטש והבריק במעט את הוויתו האמיתית, כך גם חוויתי אני את דרכו של הקול המרפא.
הוא מגיע ,בלתי צפוי, מציף בעוצמה, מנקה ומזכך מאותן אבני הנגף ומשאות מיותרים שאספתי בדרכי, חושף לאט ובטוח את החיבור שלי לנשמתי, זאת שתמיד ידעה את קיומה ועוצמתה ,אבל היתה מוסתרת ולפעמים מטושטשת לי ולצופה מבחוץ.
וככל שהתנגדתי לאותו קול, ככל שחיפשתי את המילים ולא מצאתי את אפיק הביטוי המוכר לי ואת הדיוק לתהליך הבלתי הגיוני בעליל _למוחי הדורש היגיון ), הגיעו באופן סימבולי והכי אמיתי , הדמעות. כמו שיטפון שנחסם ומחפש את דרכו החוצה ובעקבותיהן, בעזרת קולה הקורא במדבר של אירית היקרה, הדהד לו גם קולי שלי.
ומהמקום הזה, בלי מילים, התחיל הריפוי האמיתי של נשמתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
הקול המרפא...
ואני מהלכת עכשיו בראש קל ומורם, ועל צווארי יושבת באהבה ובשלווה של נשמה היודעת את שלימותה, הפנינה שהתחבאה בתוכי, ואני נהנית ממנה בכל רגע ורגע יותר ויותר..